תואר להם וגם הדר  

נו, הוא עשה את זה שוב. לא שהיה ספק. לא שאפשר אחרת. או שיש לך את זה או שאין לך את זה. לדני הדר יש את זה. אקסיומה.

בפסטיבל ההוא של EndOf, ניגון סקיהון ולבנון על גג ביתו, הבנתי מאיפה הכל מתחיל. מהיכן הוא שואב את הסארקזם המשובח, את המרירות הבלתי נמנעת. הדר הוא הנפוליאון של תל-אביב. קורפורל קטן בממלכה בלתי נראית בשם פרנצויז. כמה קולע - עד כמה שאני זוכר הרחוב נקרא ע"ש אישיות הונגרית, אך משמעותה אחת היא - "הצרפתי". מגגו נשקפת הממלכה הכעורה בשיא הדרה, כפי שנפוליאון חזה בצרפת מסנט הלנה. מפעלי תעשיה ומוסכים מזהמי אויר, דודי שמש של בתים מטים לקרוס, כנסיית עמנואל המפוארת ואכסניית הצליינים בצידה (דוקא מתאים עם הילדים לכנסיה), אצטדיון בלומפילד באופק, סמטאות פלורנטין הצפופות לעייפה, גורד שחקים שחוסם את צפון מערב. הגובה? כחול. שמי פחם מגינים מעל. ביום בהיר אפשר לראות את קורדובה, הממלכה השכנה. גם-כן ממלכה. עוד חירבה בעיבורה של שכונת שופכין. עם כושים רומנים וכאלה. אין בונפרטיסט שלא היה נאנח בחוסר שביעות רצון לנוכח "העיר הלבנה" הזו. דרוש שינוי מהמסד ועד הטפחות. לצאת למסע כיבושין ולטלטל את המערכת. לקעקע את הרקבון שפשה במציאות המושחתת שלנו. חבל רק שאין איש מקשיב. איש איש הולך לדרכו, עושה לביתו, נאנח בממלכה משלו. המעט שאפשר לעשות הוא להקים קול זעקה על דפים. על פיתקיות. ולהלחין את זה. זר לא יבין זאת.

הדר ממשיך באלבום שלישי לגחך על כולנו ויותר מכך - לגרום לנו להנות מכך. ולהצטרף אליו. אנו מגחכים על עצמנו. אולי כי אנו יודעים שהוא צודק. כל החיים האלה הם כלאם פאדי אחד גדול. מה לעשות? מה מה מה? ? ? לכולכם יש אוברדראפט בבנק, לכם יש זיקפה, לכן יש ריח. תשלימו עם זה. צריך להתפרנס ממשהו, צריך להתלהב ממשהו. האלבום מתחיל עם אהבה מחוץ לשיגרה ומסתיים עם אהבה שלא מגיעה לשומקום, מסתובבת עם עצמה. אמן עם חוט מחשבה חבל על הזמן. למרות ואולי מפני שכשחיים בעולם החומר, בסטקייה, אין באמת משמעות לשפה. לא סובלים מהשטויות, לא צריך לצחוק מהבדיחות. אבל כל עוד הוא בעברית ולא בסינית, הוא סארקסטי ועצבני וציני וגרוטסקי. ומורד. בנו, באחיו היהודים. רגע, הוא יהודי או לא יהודי? לא שזה משנה. זה לא משנה.

 


ישראל היא עדין מדינה צעירה בסולם הזמן האוניברסלי, אך אלה נעורים שלא שואפים לשום דבר. ממשיכים לנצח מבלי שנדע. והקורפורל מלא ההדר צופה בנו מהגג טובעים לאיטנו אל מדמנת הנשיה. הוא כאן כדי להנעים את זמננו בדרך למצולות. אלוהים, הוא עושה את זה כל כך טוב. טוב בעולם הפוך.

שמים בצבע חום. יופיה השקט של המעברה. אזדרכת בחוץ צומחת מתוך עפר לתוך החלל. שמש צהובה מעל הר תבור. מכחול כחול צובע עשב תרבותי.

לא, לא, לא, לא. זו לא הולכת להיות עוד אחת מהביקורות הפיגורטיביות האלה שמנסות להעביר תחושה דרך קשקשת לא פוסקת של צורות ותמונות עם גוונים וריחות. נידונתי לכשלון בכך. זה רק יגרע מכשרונו המופלא של מספר הסיפורים בכבודו ובעצמו, שעושה את זה הרבה יותר טוב - אלי לס. הוא אמנם חי קרוב לממלכתו של הדר ומשתמש באותן פיתקיות לספר את אשר לבו, אך המטען התרבותי שלו רחוק שנות אור מעמיתו השוצף. בכוכב מלא אכסניות, תל-אביב היא רק עוד מוטל זול. אבל הד.נ.א כבר צרוב מחוויות של אותם הימים בכפר השקט, הממוקם הרחק מהעיר. איני זוכר אם זהו מנחמיה, אבל הוא אי שם בבקעת הירדן.

 


איני מבין מילה ממה שהוא אומר. גם הדר לא מדבר ברור במיוחד, אבל אני מבין כל מילה שהוא אומר. לס מדבר בשפה שונה. דוקא מפני שאינה כלולה בלקסיקון שלי, יש לה אפיל הרבה יותר גדול. דמיוני מפליג ומנסה לתפוס גל אובד ממחשבותיו. בפעם האחרונה שישבתי מאחור באוטובוס ירוק בדרכו חזרה אל הכרך, חשבתי רק על הזמן שיישאר לי בבית מהחמשוש. החיים האורבניים מטשטשים את המח ומכווצים את האופקים. לא שמתי לב אף פעם לשמש מעל הר תבור, לא לתימניות עם חיות מחמד, לבחורים דתיים עם בירה ביד, רק לחיילות יפות עם נשק שחור. זה כן. אבל לס מספר על כל זה ועל יותר. ואני מקשיב, סופג את האוירה שהוא משרה בעזרת גיטרה אקוסטית ואקורדיון. מוסיקה שמגיעה מכפרים וקיבוצים של ארץ ישראל הישנה והטובה. זהו אינדי פלמ"חניקי. כבר לא מייצרים דברים כאלה יותר. אלבום כמו קישון נגלה אחת לכמה זמן כמו עוד סליק ממלחמת השיחרור כשמישהו מפנה אורווה כדי לבנות במקומה קניון.

הוא שייך לזמנים בהם כור ההיתוך של החברה הישראלית קרה מחוץ לעיר. היכן שישנם עוד עשב תרבותי וציוץ ירוק חזק בחוץ ואזדרכת עד לב שמים. "קישון" נשמע לי כמו פסקול של "אליפים", של "אל עצמי", של סיפורים קטנים מההוייה הישראלית הצעירה שמסרו לנו אסתר שטרייט וורצל וגלילה רון פדר. היה בהם תום. היתה בהם תמימות. זה הדבר הכי רחוק מזבל דמיוני. זה זהב מוחשי.




=========================================

 
   
אביחי בקשי  [02/02/2007]