על הופעת ההשקה של דני הדר לאלבומו החדש :"מה מה מה" (בשור 3, 17.2) נרשם ע"י :  אינדי   בתאריך : 25/02/2007 06:54:57 "מדובר בצמד מגנטים אנושיים, חיות במה שלא עשו שום דבר יוצא דופן או מאולץ, ועדיין, כמאמר המשורר, לא יכולתי להוריד מהם את העיניים." raymond שירים ושערים יום שבת, 14:00- אנחנו מתיישבים לאכול ארוחת צהרים מול מכשיר הבידור. אנחנו, כלומר אני והיא. האצבע שלי משלטטת באופן לא מרוסן, חסר אחריות כמעט, בין הערוצים, עד שנכנעת לאיומים חד משמעיים מצדה ונוחתת על הערוץ הדוקומנטארי ובו סרט על קבוצת הכדורגל של ילדי בני יהודה תל- אביב. הסצנה שאנו מצטרפים לסרט, היא זו שבה הילדים מתכוננים למשחק הדרבי העירוני מול מכבי תל- אביב. מיותר לציין שלמשחק ותוצאתו אין רק השלכות ספורטיביות, אלא גם- ואולי בעיקר- חברתיות, במיוחד בגילאים הכול כך צעירים, כשהזהות שלך עודנה בתהליכים ראשונים של התהוות. המשחק לא מתפתח טוב עברו ילדי "השכונה", שמפסידים למכבי תל- אביב בשני שערים, ונשכבים בסופו של משחק על כר הדשא, כשהם ממררים בבכי ומתקשים להתנחם. שעה שזוגתי לא מבינה איך זה שמשחק אינפנטילי גורר אחריו פרץ רגשות שכזה מצד הילדים, ולמה בכלל הם לא לקחו בחשבון את האפשרות המאוד סבירה שיפסידו, היא לא שמה לב שבעוד רגע אני מצטרף בבכי תמרורים אליהם. לפני כמה שנים, בתחילת הקשר שלנו ולאחר מאמצים רבים, הצלחתי לשכנע אותה להצטרף אלי למשחק של הקבוצה אותה אני אוהד. בסתר ליבי קיוויתי שחיידק האהבה שלי לכדורגל ובמיוחד לקבוצתי, זה שאבי הדביק אותי בו ודוגר בגופי כבר עשרים ושש שנים, איכשהו ידבק גם בה; שברגע שתראה כמה אני נרגש ונלהב בשעת משחק, תחלחל אהבה זו גם אליה, או שלפחות תגלה הבנה גדולה יותר לאהבתי. מיותר לומר שהתבדיתי ובגדול. זה היה המשחק הראשון וגם האחרון אליו הגיעה. גיליתי שמה שהיה כל כך קל וחסר מאמץ במוזיקה בשל אהבה המשותפת שלנו הרבה לפני שהכרנו, הפך קשה עד בלתי אפשרי בכל הנוגע לכדורגל. שעה שאני קפצתי, צרחתי, הזעתי וקיללתי, היא לא משה מהכיסא עליו ישבה ורק קיוותה שלא אתרסק עליה בעוד אחת מקפיצותיי. כשהקבוצה היריבה השוותה בדקה האחרונה והותירה אותי מרוסק על הכיסא, ואילו היא מצאה לה זמן לשאול האם הקבוצה שלי היא זו שמשחקת בכחול או שמא בצהוב, הבנתי שמדובר בקרב אבוד מראש וויתרתי. זה כל כך מתסכל שאינך יכול לחלוק את אחת מאהבותיך הגדולות ביותר עם האדם הכי קרוב אליך ביקום, כל שבכל רגע נתון אתה צריך לתרצהּ ולתרגמהּ למילים באופן שנידון תמיד לכישלון; מצד שני, זה גורם לי להעריך ולהוקיר אפילו עוד יותר את אהבתנו המשותפת למוזיקה. זו שאינה נדרשת להתנצלויות או להסברים מילוליים. יום שבת, 17:45- מישהו כנראה מכיר את שתי האהבות הכי גדולות בחיים שלי, ולכן סידר שהמשחק של הקבוצה שלי בשבת האחרונה באצטדיון בּלומפילד שביפו, יתקיים בסמוך לסטודיו "שור" ובשעות כמעט מקבילות לאירוע שבו השיק הלייבל פית\קית את האלבומים החדשים של דני הדר ואלי לס. וכיון שטרם יצא לי להיות נוכח בשור, ואפילו האינטרנט לא יכול היה לומר לי היכן הרחוב בו הוא ממוקם, הקדמתי לצאת למשחק. בשעה שש לערך, שעה לפני תחילת המשחק, החניתי בקרבת האצטדיון והתחלתי בחיפושים. לאחר זמן קצר גיליתי ששור ממוקם ברחוב משה מאור, שהוא למעשה סמטה פנימית צרה ונסתרת לעין. איך בכל זאת מצאתיו? המוזיקה של דני הדר היא זו שגררה אותי כמעט בכוח אל אותה סמטה חבויה. למזלי, באותה השעה דני, נגה שלו הבסיסטית ויוני כדן המתופף ערכו בלנס אחרון לקראת ההופעה. התיישבתי מחוץ לסטודיו וספגתי בשקיקה את הצלילים של ההרכב המצוין הזה, שאפילו קירות הבניין הישן לא יכלו לבודדם. יש משהו מרתק במוזיקה חיה אשר מתנגנת בקרבתך, אלא שקיר חוצץ בינך לבין ההרכב המנגן, כך שאינך יכול לראות אותם אלא רק לשמוע. כך בדיוק הרגשתי כשהייתי אז בעכו ולפתע שמעתי את הבילויים מנגנים היכנשהו על החומות, ומתוך אינסטינקט התחלתי לרוץ אחר הצלילים עד שהבנתי שאין כל צורך, ונעמדתי במקומי. הקשב הופך לפתע חד יותר, צלול יותר, נקי יותר. כל מילה הופכת רבת משמעות; כל צליל הוא עולם ומלואו. ומתוך האזנה צלולה זו, הגעתי למסקנה שאני מאוהב באופן שבו דני ונגה מבטאים כל מילה; עושים אהבה עם כל הברה; יורדים בכזו תשוקה לכל אות (גם לסופיות). זה ממש לא מוסרי מה שהם עושים למילים, אבל כל כך חושני. הם מדהימים ביחד, חשבתי בהתפעמות, מרותק מהעובדה שדי בהאזנה חיצונית לאירוע כדי ללמוד על האינטראקציה המיוחדת שבין השניים. יהיה זה כלל לא מקורי, אך בכל זאת אומר שהאופן בו נגה ודני הוגים את המילים, המשמעות שבה הם טוענים את המילים עצם ההגייה והמצלול, הזכירו לי מאוד את מאיר אריאל. יום שבת, 19:00- 21:00- אותו מישהו מהחלק הקודם, כנראה גם החליט שהערב די לי בהנאה ממוזיקה, וזו פשוט חוצפה מצדי שבכלל חשבתי שאוכל לשלב הנאה זו בניצחון על הדשא. אחרי הבלנס הלכתי למשחק, והקבוצה שלי גרמה לי לבחילה קשה. שוב מצאתי עצמי על הגדרות (אוקי, בבלומפילד אין גדרות, אז קחו את זה במובן המטפורי) צועק לשחקנים ולמאמן שאין להם בושה וכבוד, ובעצמי הרגשתי קצת אידיוט שאני עדיין לוקח ללב אחרי כל כך הרבה שנים. מאוחר יותר, קרוב לחצות, בסיום ההופעה של דני ונגה, נזכרתי בילדים הבוכים שהפסידו לקבוצה השנואה מעברו השני של איילון, והבנתי שככה זה באהבה: או שלוקחים ללב, כואבים ונשברים, אבל גם חווים את אותם הרגעים המאושרים האלה, שכולם מסתכלים עליכם במבט של תימהון, או שלא מרגישים כלום. אין באמצע, ולא יכול להיות באמצע. והופעה של מוזיקה כל כך דומה בעיני למשחק כדורגל מבחינת הראשוניות של עוצמת הרגשות: כמו ששנאת, ואהבת, וקיללת, והתרגשת, ובכית, ונשברת בגיל חמש, ככה בדיוק, אבל בדיוק אותו הדבר בגיל שלושים. מה שבאמת מדהים אותי, זה שאחרי עשרים ושש שנים, אני עדיין בשלבי ההתאהבות הראשונים בקבוצה שלי. אני עדיין מאוהב בה, לא אוהב אותה; וככה גם בהופעות ובמוזיקה בכלל. מישהו שאל אותי פעם, ככה ספק בצחוק, ספק ברצינות, עד מתי אלך לראות את הקבוצה שלי, כשכל חברי הילדות שלי כבר מזמן לא הולכים; אני שאלתי את עצמי פעם עד איזה גיל אלך לראות הופעות מוזיקה ולא ארגיש פתטי. אז זהו, כנראה שלעולם. יום שבת, 21:30- 23:30- כיון שאת ההופעה הראשונה של אלי לס פספסתי כמעט לגמרי בשל סיום המשחק בשעה מאוחרת, ועל ההופעה של זק"א ויתרתי בשל מחויבויות קודמות; וכיון שגם כך הלב הנרגש שלי לא יכול היה להכיל באותו הערב דבר נוסף פרט לפגישה הראשונה שלי עם דני ונוגה - אתמקד בהם. אם מוקדם יותר בערב, כשהקשבתי להרכב מחוץ לסטודיו מבלי לראותם, היו אלו האוזניים ששיחקו תפקיד מרכזי, הרי שההופעה החיה היא קודם כל חגיגה ענקית לעיניים. מדובר בצמד מגנטים אנושיים, חיות במה שלא עשו שום דבר יוצא דופן או מאולץ, ועדיין, כמאמר המשורר, לא יכולתי להוריד מהם את העיניים, שתרו בתזזיתיות ובאופן שוויוני פעם ימינה לעבר דני, פעם שמאלה לעבר נגה, כשבדרך עשו אתנחתא קצרה על יוני כדן המתופף. סגנון השירה של השניים שבפרונט מאוד תיאטרלי, אבל לא באופן שמשחק את המילים באופן סימולקרי, אלא בצורה שחיה ונושמת אותם: נגה פורטת על מיתרי הגרון באותה המידה שהיא פורטת על מיתרי הבס, כלומר באלימות שמקורה אך ורק בתשוקה פנימית בלתי מתאכלת; ואילו דני שר כאילו זו הפעם האחרונה שהוא מתנה אהבים עם אהובתו האחת והיחידה שלא יראה יותר לעולם. חיכיתי בכיליון עיניים ל"מה לעשות", אותו דואט משובב נפש שבין נגה לדני מתוך האלבום החדש והמצוין שלו, "מה מה מה" (שמזכיר באווירה הקברטית ובפרץ הגיחוכים הבלתי נשלט שהוא מעורר אצלי, את "מה שלום הזקן של...", ששרים יוקה ונועם ענבר באלבום הבכורה של הבילויים) – שבושש לבוא משום מה. במקומו קיבלתי כאקורד סיום צורם וקודר במיוחד את "רקוויאם הבועה (תוסף לרגל המצב)", שנכתב בעקבות מלחמת לבנון השנייה שהתרחשה בקיץ האחרון. תחילתו, לכאורה, מרמזת על שיר בעל תבנית ארצישראלית קלאסית, זו "הישנה והטובה". ואלס מאופק למדי ואלגנטי במידה, כשהציפייה הראשונית היא למילים המתאימות, פטריוטיות שכאלה. אלא שתוכן המילים של הדר, שמרפררות ומתעמתות באופן אינטרטקסטואלי עם שירו הקנוני של סשה ארגוב, "אליפלט" ("איזה אפס אתה אליפלט" של הדר, לעומת "... מלאי התחמושת אזל זה מכבר. אז הרגיש אליפלט כאילו הוא מוכרח את המלאי לחדש, וכיון שאין אופי במיל לו, הוא זחל כך ישר מול האש", של ארגוב.) משמשות עבורו ככלי אידיאולוגי, והן מנפצות ומנתצות את הצורה הארכאית. כשהדר ושלו צורחים באופן מקפיא בסוף השיר, כשהם חוזרים פעם אחר פעם על המילה "למה", קשה שלא להיזכר באוהד פישוף, שחוזר וצורח באופן מצמרר בסוף "ביקור בהר", שכתב בעקבות מותו של חברו הטוב בצבא, על המשפט\ שאלה "אתה בא יותר". וכשקוראים בדף האמן של דני באתר הלייבל פית\קית, מה היה הדיסק האחרון שרכש (התשובה -"מלכת אמבטיה": ריביו סטירי שכתב המחזאי חנוך לוין; שהוצג לראשונה בתיאטרון הקאמרי בשנת 1970 בעיצומה של מלחמת ההתשה ושלוש שנים לאחר מלחמת ששת הימים; ש"נכתב כתגובת נגד למה שלוין ראה כזחיחות דעת שאפיינה את הימים שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים"*; שעורר סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים, והורד בשל כך על ידי התיאטרון לאחר שהוצג 19 פעמים בלבד; שאת פזמוניו הלחין והקליט זוהר לוי [אחרית הימים], ופס הקול שיצא במהדורה מצומצמת, אזל והפך במהרה לפריט אספנים נדיר; ושיצא בסופו של דבר בשנה שעברה במהדורה מחודשת בלייבל אירסיי), מגלים מקור השפעה נוסף, הן טקסטואלי והן מוזיקלי, ומרכזי עבורו: חנוך לוין. בשיר "אבי היקר" מתוך מלכת אמבטיה, שכתב לוין, הלחין זוהר לוי ושר ישראל גוריון, מפנה המחזאי באופן מפתיע אצבע מאשימה כלפי האב ששלח את בנו למלחמה, ועתה על קברו, במקום לבכות על לכתו של הבן שלא ישוב עוד ולבקש ממנו סליחה, הוא בוחר לומר עליו מילים גבוהות, מכובדות, פטריוטיות, שאין בהן בכדי להעיד על השכול הפרטי, האישי שלו. "...אז תן לעינייך לבכות על עיניי ואל תחריש למען כבודי דבר מה שהיה חשוב מכבוד מוטל עכשיו לרגלייך, אבי" "ואל תאמר שהקרבת קורבן כי מי שהקריב הייתי אני ואל תדבר מילים גבוהות כי אני כבר מאוד נמוך, אבי" ואילו בשיר שלו, הדר אינו מטיל כמקובל את האחריות על המלחמה אך ורק על המפקדים העליונים, האזרחיים והצבאיים, אלא מפנה אצבע מאשימה גם בכיוונו של החייל "הקטן", שהוא בסופו של דבר כל אחד מאיתנו. והפעם, שלא כמו בשיר "אל תתגייסי" מתוך האלבום הקודם, בו קרא באופן ציני לחברה הכי טובה שלו שעומדת לפני גיוס שלא תעשה את הטעות הנוראה, הדר עושה זאת בצורה הכי מצמררת ובועטת בקרביים שלך. "...לא נזכור אותך נשכח אותך לא תהיה שום עצרת לא ערבי מחווה לא אלבום למזכרת כי אתה לא גיבור רק פחדן צדקני למה עברת לצד השני" "מוזיקה היא עטיפה בלי ספר. כל כך הרבה נוגעים בעטיפה, ורק המוכשרים באמת יכולים לשמוע את הריקנות המפחידה מתחתיה", אמר פעם אוהד פישוף. והתחושה שלי היא שדני הדר ונוגה שלו הם מאלו הנדירים שבאמת שומעים. מתוך ויקיפדיה רשמים מזאת שלא אוהבת כדורגל: הלאוו פיי הכי שווה בעיר sisi זרות. זאת המילה שחיפשתי כשנכנסתי לשור 3, המועדון שאירח את ערב ההופעות של הלייבל פית\קית, לרגל השקת האלבומים החדשים, "קישון" ו"מה מה מה", של אלי לס ודני הדר בהתאמה. המקום נראה קצת כמו אורווה עם חלונות פלורנטינים מג'ויפים; חלל אפקטיבי להופעות שאיש לא חשב לנקות קצת כדי לשנות אווירה, מה שכל- כך התאים לחוסר הסטייל של הלייבל. בתור מי שמסתובבת ארבע שנים בערבי הופעות של הרכבי אינדי שונים ומשונים, חשתי זרות כי לא זיהיתי כמעט אף פרצוף בקהל (והקהל שמגיע להופעות בדר"כ פוגש את עצמו בהופעות אחרות, כי אינו רב). הסגנון שלהם לא נקלט ע"י מאגרי הידע המקוטלגים בזיכרון שלי, והם רקדו והריעו לאלי לס כאילו אין מחר. ניכר שכל אלה היו האומנים עצמם של פית\קית והחברים הכי טובים שלהם. כמובן שלאחר זמן מה "הבנתי" מה היה שם: זאת הייתה אווירה קיבוצניקית למהדרין. לחולצת הפלנל של אלי לס היה חסר רק להצמיד ריבוע של חציר, כדי להבין מה קורה פה, לעזאזל, ולמה עירונית כמוני מרגישה פה זרות. אז חוץ מאווירת הפאב הזנוח של קיבוץ שכוח אל בדרום ולא של ערב הופעות שגרתי במרכז תל-אביב (אין לי מושג מה עדיף, ולא שזה משנה!), בערב הנ"ל היו הופעות של אלי לס, אלעד זאב, דני הדר ולהקת זק"א. כיוון שאנוכי הגיעה לראות את דני הדר ונגה שלו (שחברה גם בהרכבים nx2 ושוורצע קינדר), אקפוץ ישר לעיקר במקום לנסות לכתוב על אומנים שאני לא מבינה בהם. צמד הפרחחים הזה, דני הדר ונגה שלו כאמור, השפריץ אש על הבמה ברמות שלא יאומנו. זאת הייתה אש אינטלקטואלית כזו, מלאה במסר; אש של אומנים חושבים, לא חמוצים, שמחייכים, שעושים צחוק מהסיטואציה וגם מעצמם. האינטנסיביות המבדרת של דני הדר, שמקריא באלבום שלו שאלון מאתרי הכרויות בדרמטיות פסיכית ("כפיות" האלילי), השתלבה נהדר עם שיריה הנשיים והחייתים של נגה שלו - והיא נתנה לנו כמה כאלה. בשירים של הדר, הבס החזק של שלו נתן למלודיות ולמילים החזקות שלו, הנאמרות בסבלנות שלא תאמן, אחת אחרי השנייה, כזה רקע והד מוצדקים, שלא יכולתי לחשוב על חיבור טוב יותר לאומן העומד לפני. ההופעה הזו, למרות שלא ארכה זמן רב, הייתה אינטנסיבית וחזקה, ככה שבאיזה שהוא שלב הרגשתי שלמרות שאני נורא אוהבת את מה שאני שומעת, אני צריכה הפסקה כדי לעכל את הדברים. וכמובן, בו זמנית, עלה בי הרצון לראות אותם שוב על במה יותר גבוהה כדי שלא יסתירו לי, עם רווח נאות בין השירים, ויחד עם אנשים שטרם זכו להכיר בגאונות המוזרה הזו שנקראת דני הדר - האיש עם הטקסטים הבלתי נלאים, הלחנים הממכרים והלאוו פיי הכי שווה בעיר. וזה רק על קצה המזלג ממה שיש לבחור הזה להציע לכם באלבומו החדש, המצליח להזכיר בנשימה אחת את אריאל זילבר, שם טוב לוי ואוהד פישוף, וכל זה בעטיפה אחת, כן כן. להקשבה לאלבום "מה מה מה" של דני הדר התמונות צולמו ע"י גרבולון © כל הזכויות שמורות