שטו שטו שטו   מתוך פרוייקט הגיבור הלא מושר 2007

''נולד ב-1972. בגיל 10 השתתף בהגרלה מטעם כתב העת 'להיטון' וזכה בפגישה עם הזמר הנערץ עליו אז, דיויד בואי. הפגישה נמשכה דקות ספורות בלבד אך הטביעה חותמה באופיו של דני הצעיר, והוא החל להתייחס אל חבריו לכיתה בהתנשאות. עד היום לא ניתן שלא לחוש במחיצתו של דני בחשיבות העצומה שהוא מייחס לעצמו, ויש להניח שרובנו היינו נמנעים מחברתו אלמלא חדר החזרות שהוא מעמיד בחינם לשרות אומני 'פיתקית'''.
(מתוך הביוגרפיה של דני הדר באתר הלייבל ''פית/קית'')

דני הדר הוא הגיבור הלא מושר שלי לשנת 2007, והוא גיבור לא מושר קלאסי כמעט מכל בחינה שהיא - לא ידעתי מי הוא עד החודש השני של 2007, הפעילות שלו ושל הלייבל שלו אזוטרית לכאורה, הנוכחות הרדיופונית של שירים מתוך ארבעת הריליסים שלו השנה הייתה אפסית, וברוב ההופעות שלו בהן נכחתי היה קהל מועט, שברוב המקרים הצטמק ככל שההופעה התקדמה. זה לגבי ''לא מושר''. לגבי המילה ''גיבור'', הרי שאם היה לי השנה איזשהו גיבור - זה היה דני הדר. הוא היה (ועודנו) יותר מגיבור מוזיקלי. דני הדר הוא בעצם גיבור התרבות של השנה, מבחינתי. כדרכם של גיבורים, המשנה המוזיקלית שלו הנחתה במידה רבה את ההשקפה שלי על מוזיקה ועל תרבות השנה בכלל, והיו (ועדיין ישנן) נקודות בהן חלקתי על הגיבור שלי, וציפיתי ממנו להתנהג קצת אחרת כדי שיהפוך לגיבור מושלם, כזה שהוא לא רק של 2007, אלא יותר בכיוון העל-זמני.

הביקורת הזו, יכולה להוות רק נדבך נוסף בניסיון האובססיבי המתמיד שקיימתי השנה להפיץ את בשורת הגיבור שלי ברחבי ישראל. עם זאת - הניסיון המתמיד הזה הוא גם מחשל ומחדד: דני הדר הוא לא לכולם. את הביקורת הזו צריך לקחת בעירבון מוגבל. למדתי במהלך השנה כי הדר ויצירתו מעוררים אנטגוניזם בקרב אנשים רבים - חובבי המוזיקה המופקת לעילא יגדירו את המוזיקה שלו ''אינדי-לואו-פיי-חסר השראה''; שירתו המוזרה והתיאטרלית מעוררת בקרב רבים דחייה; הטקסטים שלו עשויים להישמע מטופשים לאוזן הבלתי-מתעמקת; ההגדרה של שיריו כ''מוזיקה של שמאלנים'' היא הגדרה נכונה ברוב המקרים, וכידוע, זה מעצבן הרבה אנשים (טקסטים פוליטיים בכלל וטקסטים שמאלניים בואכה פוסט-ציוניים בפרט). בכל זאת, אני לא מוותר על ההזדמנות לנסות ולשכנע שוב, כי בעיני הדר הוא יוצר של פעם בעשור בערך. ואני אנסה להסביר. אני מתמקד בביקורת הזו באלבום המלא היחיד שדני הדר הוציא השנה, ''מה מה מה''. זה קשה, כי אני רוצה בכל זאת לגעת ביוצר הזה על כל עולמו הרוחני, ואני מקווה שבעתיד ייכתבו כאן ביקורות גם על שלושת האי.פי'ז שהוא הוציא מאוחר יותר השנה, כמו גם על שני אלבומיו המוקדמים.

בניגוד לכתוב בביוגרפיה המצוטטת מעלה מאתר ''פית/קית'' (מקור אמין מסר לי שהסיפור עם בואי הוא בדיה כמובן), ממקורות אחרים למדתי שהדר הוא בסה''כ פליט היי-טק שחש שהיצירה בוערת בעצמותיו, הקליט ב-2003 את אלבום הבכורה האקלקטי והקשה שלו ''חבר חדש'', וחילק אותו לעוברים ושבים ברחובות ת''א. אחרי שהחל להופיע מעט, הוציא ב-2005 את היצירה ההדרית האולטימטיבית: ''לאהוב בלי להכיר'', אלבומו השני והמגובש בהרבה, שהוא בעיניי יצירת אינדי-פולק מסחררת מבחינת כישרון הכתיבה אותו הפגין הדר באותה תקופה. הניחוש שלי הוא שהדר בעצמו מחשיב את האלבום ההוא מלפני שנתיים כפסגת יצירתו, בשל הדומיננטיות של שירי האלבום הזה בהופעות של הדר שראיתי השנה. הטקסטים בו כוללים שילוב פנטסטי וכישרוני בין מצב אישי מעורער ומדוכדך למצב חברתי-לאומי מעורער ומדוכדך (בשירים היותר טובים, השילוב הזה מבוצע באותו השיר). בדידות, ניכור, זנות, אלימות מיותרת בקולנוע, שכר מינימום, אבטלה, מין, מערכות יחסים ריקניות, מלבי, ביבי נתניהו, אלכוהוליזם, הזיות, אורלי קסטל-בלום, ת''א המשעממת וגיוס בנות לצבא - זהו העולם הרוחני בו הסתובב הדר באלבום הזה.

מאז ועד השנה, התעורר הלייבל התל-אביבי ''פית/קית'' והציב את הדר כאחד מאמני הדגל שלו. חדר החזרות של הדר הפך למרכז יצירתי עבור אמני פית/קית, והדר היה מוכן להסתער על עוד כמות לא גדולה של קהל השנה. זה המקום לציין שכל הדיסקוגרפיה של הדר מצויה על האתר שלו להורדה חינם, מה שהופך אותו מבחינה זו לאחד המוזיקאים הנגישים ביותר בארץ, אם לא הנגיש מכולם (אם לא מוזיקאלית, לפחות זה). אני הגעתי ל''מה מה מה'' ממש בדרך זו, וכך גיליתי אותו בערך בפברואר השנה. נכון לזמן כתיבת שורות אלה - הוא גם מרבה להופיע (בעיקר בת''א, אבל לא רק). מבחינת גישתו לתקשורת, הדר הוא סגפן מושבע, סרבן ראיונות ודמות אנטיפתית למדי באופן כללי. אבל זה לא קשור למוזיקה שלו דווקא.
''מה מה מה'', האלבום המלא עמו פתח הדר את השנה, מהווה נסיגה מסוימת יחסית לקודמו ברמת הטקסטים, אבל הוא צעד גדול קדימה בכל ההיבטים האחרים - ההפקה המוזיקלית והעיבודים עשירים בהרבה (וזה למרות שהסאונד הכללי של האלבום עדיין מאד מחופף, כמו בהרבה ריליסים של פית/קית. באופן אישי, אני אוהב את זה מאד), השירה של הדר דומיננטית ומשוחררת בהרבה, וההתפתחות של הדר כמלחין בין 2005 ל-2007 באופן כללי, היא לא פחות ממדהימה.

האלבום נפתח בחמישה שירים שהפילו אותי בהאזנות ראשונות, כל אחד באופן שונה. שלושת השירים הראשונים מפגישים אותנו עם סוציופתים מהזן הנחות ביותר: גבר ששוכב עם אישה וגונב לה את הארנק; גבר המחפש כלה עם דרכון זר; גבר ואישה, הוא בעניין בגלל הזקפה, היא בעניין בגלל האובר-דראפט בבנק. החמימות המוזיקאלית בשירים האלה מטשטשת רק במעט את התמונה מקפיאת הדם הזו של בני אדם בכלל, המצטיירת בפתיחת האלבום. העולם בו מערכות יחסים הן עניין של כסף ומין, עולם שטחי ורדוף אינטרסים. ויש עניין גם מבחינה מוזיקאלית: שיר הנושא הפותח הוא אמנם טקסט חלש יחסית, אבל הוא קטע פולק פסיכדלי מקפיץ שנפתח בריף שובב ומלא גרוב, וההגשה ההזויה של הדר ממש כובשת. ''מה מה מה'' מתכתב עם ה''ויולנט פימז'' באופן חזק מאד לאוזניים שלי. אחריו מגיע ''יהודייה (או לא)'', שמציג רוק יותר חשמלי, נוטה יותר לפיקסיז. ''מה לעשות'', השיר הבא, הניח את היסודות לשילוב המנצח המתקיים עד עכשיו בהופעות בין דני הדר לנגה שלו. תורה של שלו לקבל שבחים עוד יגיע בעתיד, אבל בינתיים, מספיק לכתוב ש''מה לעשות'' הוא מועמד לתואר השיר הטוב באלבום, והוא מציג גם לחן מעניין ובלתי שגרתי (אבל זה דורש העמקה ועוד כמה האזנות).

אחריהם מגיעה בלדת הפסנתר הפסיכדלית ''פילים'', שמעלה את התהייה אם בכל זאת נפגשו הדר ובואי, כי לי היא מזכירה בעיקר את הפסנתרים הפסיכדליים של ימי ''אלאדין סיין''. בשיר הבא, ''כפיות'', מדקלם הדר באדישות שאלות מתוך שאלון באתר היכרויות לגיטרה אקוסטית ממכרת. הרצועות הבאות ב''מה מה מה'' מלהיבות קצת פחות, אך הן חשובות ומגוונות לא פחות. הניכור ממשיך לשלוט בטקסטים, והדר נע בין רגעים חשמליים יותר, לאקוסטיים-פסיכדליים. האלבום מסתיים בשתי רצועות פנטסטיות נוספות. ''בלי שתדע'' הוא שיר נוגה ויפהפה המזכיר יותר מכל את ''קצת אחרת'' מכל הבחינות. שלמה יידוב ושם –טוב לוי (השיר מלווה בחליל, אבל זה לא הוא...) היו יכולים להיות חתומים על הקטע הזה ללא בושה.

אבל נקודת הרתיחה האמיתית של האלבום היא שיר הסיום ''רקוויאם הבועה (תוסף לרגל המצב)''. מדובר בשיר שלא היה אמור להופיע באלבום (שמו אינו מופיע על העטיפה או בחוברת) והוא התווסף ברגע האחרון בעקבות מלחמת לבנון השנייה. יחסית לקודמו, ''מה מה מה'' אינו נוגע באופן ישיר בפוליטיקה, אך הרצועה הזו לבדה מאזנת זאת. אני אפתח ואכתוב כי מדובר בטקסט קשה ביותר, הקשה ביותר ששמעתי השנה, ולו רק בגלל שאינני מזדהה עם האמירות הקיצוניות של הדר בו (אולמרט ושרון הם חזירים, ''לא הורגים סתם כדי לנצח, לא הולכים אחרי רוצח''). אינני נמנה עם האסכולה הפוליטית האוחזת בעמדות שכאלה, הנשמעות לי קיצוניות וחריפות, פופוליסטיות במידה רבה ואף מסוכנות לפרקים. אז למה בכל זאת ''רקוויאם הבועה'' הוא אחד מהשירים הכי טובים ששמעתי השנה?

אני לא יודע אם הדר באמת איבד חבר או מכר בלבנון. אם לא, השיר הזה מציב אותו כשרלטן מוכשר ותו לא. אם כן, אני מרגיש שזכותו (ואולי אפילו חובתו) של הדר לקרוע את הגרון בשיר הזה, זכותו להגיב לשכול הזה בכעס פוליטי, וחובתו לזעוק. כשהדר ונגה שלו זועקים ''למה עברת לצד השני?'', נשמעת זעקת שבר כנה ואמינה, זעקת שבר שהיא הבעיטה החזקה ביותר שקיבלתי ממוזיקה השנה. אותי שיר הקברט הזה שכנע לחלוטין. דעתי עשויה להשתנות, כאמור, אילו הייתי מגלה שהשיר הזה לא מבוסס ממש על חוויה אותנטית כלשהי (אפילו לא של הדר עצמו).

הקו הכללי של האלבום, אינדי-פולק פסיכדלי המעמיד את הטקסטים המצוינים במרכז, תוך שירה עקומה ועיבודים מעניינים, הוא המגמה המעניינת ביותר לטעמי במוזיקה הישראלית של השנה. אני מציין את זה כאן כי זה בלט גם באלבומים אחרים שיצאו בפית/קית השנה (אך נעשו בפחות כישרון) וגם באלבום של להקה שהיא המשנה לגיבור הלא מושר שלי השנה - פוריטנים צעירים. קווי הדמיון בין ''האלבום האחרון'' של להקתו של ישי קיצ'לס שיצא השנה, לבין היצירה של הדר, חדים וברורים. הזיופים המכוונים, הנטייה לפריק-פולק והעיסוק של קיצ'לס בתרבות הפופולארית הישראלית כסיוט, מציבים את שני האלבומים האלה שיצאו בארץ ב-2007 כמסמני יצירה אלטרנטיבית שבעיני היא מאד יצירתית, מרתקת וחשובה.

דני הדר המשיך את השנה משם עם עוד שלושה אי.פי'ז מצוינים (אחד משותף עם נגה שלו), בהם הייתי שם דגש בעיקר על ההתפתחות שלו כמלחין. החיבור שלו עם נגה שלו בהופעות, כך נדמה לי, הפך אותו נגיש יותר לקהל הרחב, ואני חושב שלמרות שמדובר ביוצר סגפן אשר נראה כי לא יתפשר על האמת שלו לעולם, הדר רחוק עדיין מלמצות את מלוא פוטנציאל הקהל שלו (ודאי לא הקהל לו הוא ראוי). אזכורו של מאיר אריאל בביקורות אחדות שקראתי על הדר השנה אינו מופרך לחלוטין - המוזיקה של הדר יושבת טוב על משבצת ה-''מוזיקת קיבוצניקים סטלנים'' מאסכולת המאיר-אריאל-זילבר. אם כישורי הכתיבה וההלחנה שלו יוסיפו לנסוק, והדר ייתן לעוד קצת קהל לחבק אותו, הוא עשוי לפרוץ את מרחב הפעילות הנוכחי שלו (שמסתובב כרגע באזורי זאב טנא - עוד יוצר שבינו לבין הדר קווי דמיון רבים). אחרי הכל, גם מאיר אריאל התחיל את הקריירה עם ''ירושלים של ברזל'', בעיטה מלאת חוש הומור בממסד.